מאמרים - תקשורת מקרבת בפרשת השבוע
מוזמנים לקרוא על תקשורת מקרבת בפרשות השבוע
אחד מדמויות ההשראה שלי מהתנ"ך הוא דוד המלך והאמירה המנחה שלו לחיינו
"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים ל"ד/ט"ו).
בנו של דוד המלך, שלמה המלך, "החכם מכל אדם" אמר על התורה כי "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג', י"ז).
זוהי עבורי השראה למציאת זיקות וחיבורים בין התורה לבין עולם הגישור ותורת התקשורת המקרבת, אליהם אני מחוברת גם כן.
פרשת "מקץ" אותה נקרא השבת עוסקת במה שאני מכנה "משחקי יוסף".
יוסף, שמ"בירא עמיקתא" הגיע ל"איגרא רמה", במובן המילולי ממש, וכעת הוא שליט מצרים,
מקבל את פניהם של אחיו המסכנים, שבאו למצרים לקנות אוכל בזמן הרעב בכנען.
הוא קולט שהנה, מתגשם חלומו בו האלומות בשדה משתחוות לאלומתו, ומחליט "לשחק ביחסים".
על פניו נראה שמטרת ה"משחק" היא התעללות וחיסול חשבונות,
אבל במבט עמוק יותר אפשר לראות שיוסף מעביר את אחיו ניסוי חברתי, או בעצם - מסע.
המסע הזה מאפשר לאחים
להתבונן על עצמם,
לקחת אחריות על מעשיהם,
ובסופו של דבר - לתקן. להתייחס אחרת - בצורה מגוננת וחומלת כלפי האח הצעיר בנימין.
כל הזמן הזה צופה בהם יוסף מהצד כמו בבית האח הגדול,
שומע את דיבוריהם, ומתוודע לפרטים שונים "מאחורי הקלעים" שלא היה מודע אליהם מנקודת מבטו,
ומידי פעם פורש לבכות.
מי משמכיר אותי מקרוב יודע שדמעתי מצויה, ולעתים קרובות, שיר/זיכרון/מילה או אפילו קצה מחשבה, מציתים בתוכי בקלות את אש הדמעה.
אז זהו. אני לא מתביישת בזה יותר! אני דומה ליוסף הצדיק שליט מצרים!
לאחר שבפרשה הקודמת קראנו על המפגש של יוסף עם אחיו, אשר במהלכו יוסף בוכה בסתר מספר פעמים, בפרשה שלנו, מגיע המפגש לשיא, ויוסף חושף את עצמו ואת בכיו בפני אחיו בצורה מרגשת, שאינה מותירה שום עין (לפחות לא את שלי...) יבשה:
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו."
כל ארמון פרעה, וכל ארץ מצרים שמעו על הבכי שלו! חתיכת אומץ מצידו לבכות, הייתי אומרת...
דוקא לנוכח זאת, מוזר מאוד בעיני שהבכי והנאום המרגש שלו לא שכנעו את האחים לגבי אמיתות כוונותיו!
על אף שדיבר על ליבם שלא יראו מפניו, שהכל מאת ה', ושאין לו טרוניה עליהם, ועל אף הבכי, והנשיקות שעפו שם, נראה שהאחים לא באמת קנו את המסר הזה, וחשבו שיוסף מתכוון להתנקם בהם. את זאת אנו יודעים מפס' מהפרשה הבאה, "ויחי":
"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ."
מוזר מאוד. לא?
מדוע? מדוע אחי יוסף לא האמינו לו כי אין בליבו עליהם, וכי הוא סלח להם באמת ובתמים?
זהו. תמה תקופה, תמו סיפורי בריאת העולם,
הגיעו לסיומם סיפורי משפחות היסוד של העם יהודי.
בשבת הבאה נתחיל את ספר שמות, ונקרא על סיפור לידת העם שלנו.
רגע לפני כן, אני מתבוננת אחורה לסיפורי בראשית
ורואה שהסיפור האופייני החוזר על עצמו בכל משפחות האבות והאימהות
הוא סיפור ההעדפה של אח אחד על פני השני כממשיך השושלת,
ומעניין שהאח הנבחר בכל הסיפורים הוא דוקא האח הצעיר, ולא הבכור, כפי שהיינו מצפים בהתאם לנורמות של אותם ימים.
כך יצחק מול ישמעאל, יעקב מול עשיו, ויוסף מול אחיו.
גם בפרשה שלנו, מברך יעקב את נכדיו - בניו של יוסף,
ובוחר לשכל את ידיו, כך שיד ימינו (המסמלת את הצד המועדף) מונחת על ראש האח הצעיר דוקא אפרים, ושמאלה על מנשה הצעיר.
אני מודה ומתוודה: לא קל לי עם הסיפורים הללו,
שמבנים תודעה של מנצח- מפסיד, נבחר-נדחה, מועדף-נחות.
ברור לי שהתפיסה הזו אופיינית לעולם העתיק,
בו גם נולד מוסד המלוכה והשלטון העריץ, כמו גם ההיררכיה והעבדות.
לאט לאט העולם אמנם משתחרר מהמוסדות ומהמבנים החברתיים הללו,
ואולם, למרבה הצער אנו רחוקים מאוד מהיעד, כפי שאני רואה אותו.
תפיסת הנפרדות, התחרות והמאבק.
עודנה ממשיכה לשלוט (תרתי משמע) בעולמנו ובתודעתנו היום.
התובנה הזו התחדדה בקרבי בזכות לימודי תקשורת מקרבת,
ובמיוחד אצל מורתי ארנינה קשתן.
היא מדברת על כמה שקשה לנו, ולא בכדי, להשתחרר מתודעת הכוח הזו, שאנו נתונים בצילה,
ושמובילה אותנו לניכור האחד מהשני/ה, מעצמנו ומכוח החיים,
שביסודם הם אחדות אחת מלאה.
ממש כך! שימו לב עד כמה תודעת התחרות, ההתנצחות והמאבק נוכחת בחיינו...
הבשורה היא שלא אבדה תקוותנו.
התודעה האחרת – תודעת ה- גם וגם, תודעת השיתוף, השותפות, השפע והמקום לכולם
חיה וקיימת, נוכחת ופורחת.
אני כאן כדי לתת לה יד.
יש בנו אהבה והיא תְּשַׂמֵּחַ!
סיפור היווצרותו וגאולתו של עמנו מתחיל ממשפחה אחת, שהיגרה לארץ השפע,
התפתחה והתעצמה, ונחוותה כאיום על השליט המקומי.
מתוך פחד מאותה קבוצה, החליט השליט להחליש אותה בכל מיני צורות
כולל הרג ופגיעה פיזית.
מתוך אותה קבוצה איתר אלוהים מושיע, שביד רמה, בשיתוף עם כוחות העל האלוהיים
הוציא את העם מעבדות לחירות.
זה על רגל אחת הסיפור. סיפורו המכונן של עמנו, וכנראה לא מקרה הוא.
יש לו גם גרסה מודרנית שמוכרת לנו מאוד, וחלקנו אף צאצאים ישירים של ניצוליה...
אותי מעניין מה אנחנו כעם לוקחים מהסיפור המכונן הזה.
מה שאני לוקחת באופן אישי,
הוא החוויה של חיים כעם בארץ זרה, בהתחלה ברווחה, ולאחר מיכן – ברדיפה.
החוויה הזאת באה ללמד אותנו חמלה, ערות לסבל של האחר, ונקיטת פעולה בעניין.
שימו לב שהמילה "חמלה" מוזכרת לראשונה בתנ"ך בפרשה שלנו בהקשר של בת פרעה
כשראתה את משה בתיבה.
עוד עובדה מעניינת – הסיפור הראשון של משה כבוגר, אחרי סיפור התיבה הוא "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם".
הסיפור הבא על משה (אחרי שנאלץ לברוח כתוצאה מתגובתו לאלימות שחזה בה) –
הושעת בנות כהן מדין החלשות מרועים בריונים על שפת הבאר (סיטואציה מוכרת וחוזרת מספר בראשית מאבותיו ואימהותיו של משה).
והסיפור הבא שמסופר עליו הוא משה הרועה את צאן יתרו, מנהיגו במדבר, ורואה את הסנה בוער באש ואיננו נשרף.
כנראה שלא במקרה!!
משה הוא אדם ער שרואה דברים שאחרים אינם רואים, אפילו שהם בוערים. הוא אינו משלים עם עוולות ועם סבל. כשם שאף הוא עצמו ניצל בזכות ערנות וחמלה של נשים שנהגו כן כלפיו.
נראה לי שניתן ללמוד כאן שהגאולה טמונה בחמלה שלנו, בראייה העמוקה שלנו את סבל האחר, ובפעולה פיזית להגנה על החלש.
בתפילה לגאולה!
בפרשת "וארא", אותה נקרא השבת מתוארת תחילת סיפור הושעתו של עם ישראל ממצרים.
פרעה מלך מצרים לא חפץ לשחרר את עם ישראל, אוכלוסיית עבדים עליה נשענה האמפריה המצרית.
ואולם, אלוהים החליט כי הגיעה העת שעם ישראל ישתחרר.
תוכניתו היתה להפליא במצרים מכות כואבות, אותות ומופתים, גם בבהמה ובצומח ובדומם,
עד שפרעה יסכים לשחרר אותם.
נשמע קצת אלים, בלשון המעטה...
הנושא הזה הטריד אותי הרבה מאוד זמן.
(גם חז"ל עסקו בשאלה הזאת לא מעט).
ברור לי שיותר מאשר לשכנע את פרעה,
מטרת המכות היתה לטעת בעם ישראל את האמונה באלוהים.
(זה מופיע בפסוקים שבתחילת הפרשה:
"לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים וידעתם כי אני ה' אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".)
כלומר, בעצם היתה כאן מטרה נוספת, שהיא אולי המטרה העיקרית –
לרכוש את אמון העם באלוהים.
ועדיין השאלה נותרת בעינה: למה לעזאזל בכוח?!
זה נשמע לי לא מוסרי, ובטח שלא אפקטיבי (כפי שנוכחנו לגלות עם צאת העם לנדודים במדבר).
השאלה הזאת כ"כ הטרידה אותי,
שבהעדר הסבר שהניח את דעתי – החלטתי לא לכתוב השבוע שום דבר על הפרשה. הייתי תקועה.
עד לרגע זה ממש הערב.
בעיתוי פלאי ממש מצאתי את ההסבר, כאשר צפיתי כעת בסרט המרגש והמומלץ "הארייט".
בקצרה - זהו סיפור חייה של הארייט טאבמן, דמות מופת אפרו-אמריקאית, שנולדה לעבדות במרלינד, וברחה לפילדפיה החופשית.
הארייט לא הסתפקה בחירותה, והחליטה לחזור לבדה לבית עבדותה, כדי לשחרר את משפחתה.
וכך, במשך 8 שנים פעלה, יחד עם חברי מחתרת נוספים, בהברחה של עשרות עבדים לחירותם.
בהמשך היתה לוחמת מרכזית במלחמת האזרחים, והנהיגה לוחמים ששחררו מאות עבדים.
מה שמדהים לראות הוא, שכאשר הארייט חוזרת להבריח את בני משפחתה העבדים,
היא נתקלת בקושי רב לשכנע אותם לברוח.
עד כמה שסבלם כעבדים רב, הם פוחדים יותר על גורלם אם ייתפסו, או אם לא ישרדו בדרך הארוכה של מאות הקילומטרים ברגל.
הארייט נאלצת להטיל את מוראה כדי לשכנע אותם שכדאי להם להצטרף אליה. ועדיין, רק כאשר היא היתה מספיק חזקה, עם נשק ועם מוניטין של מבריחה מקצועית (שכונתה "משה"), הם הסכימו לתת בה את אמונם.
עכשיו אני מבינה!
לא היה שום סיכוי לשכנע את עם ישראל להשתחרר מעול מצרים,
ובטח שלא לצאת ממנה לארץ מדבר,
לולא מנהיגות חזקה ומפחידה עוד יותר מהמצרים עצמם, ושגם המצרים יראים מפניה.
היה צורך בהפגנת כוח ועצמה אדירים כל כך, שינצחו את הפחד והכניעה המובנים בסיטואציה הזאת.
עשרת המכות - מופע אימה ראוותני ופלאי - היו אם כך תנאי בלעדיו אין, לסיום העבדות במצרים.
צא ולמד עד כמה קשה היא העבדות, שכדי להשתחרר ממנה יש צורך ב"זרוע נטויה ובשפטים גדולים"...
מעניין לקרוא גם את הסיפור האנושי שקדם למעמד המרומם והנורא.
התורה מקדישה לו ארבעה עשר פסוקים שלמים. ובקצרה:
יתרו חותן משה מגיע עם בתו ציפורה אשת משה ושני ילדיהם לפגוש את משה ולהחזיר לו את משפחתו (שכנראה הורחקה למקום מבטחים עד יעבור זעם במצרים).
יתרו צופה במשה שעובד קשה מבוקר ועד ערב בעומדו לשרת לבדו את העם, ומציע לו שיטה חדשה:
במקום שהוא ישא לבדו בתפקידי השופט, המורה והיועץ - ימנה תחתיו אנשים מתאימים לקבלת הקהל, בהתאם לאופי הנושאים השונים המובאים בפניהם –
שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, בדומה לערכאות השונות של בתי המשפט כיום.
משה שומע בקול חתנו ועושה כדברו. נשמע פשוט לכאורה. נכון?
מעניין שהיה צריך כהן דת מדייני ללמד את משה את החכמה הזאת, ומרשימה לא פחות הפתיחות של משה לקבלה וליישמה.
הסיפור הבא שמתואר הוא מעמד הר סיני, וגם בו ניתן לזהות מכנה משותף לעצת יתרו.
עיון מעמיק בפסוקים מגלה שבאותו מעמד משה נושא תפקיד חשוב:
בני ישראל זקוקים לתיווכו של משה בינם לבין האלוהים:
"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת."
נשאלת השאלה: היתכן שאלוהים זקוק למתווך? לשליח? מדוע הוא אינו מתגלה לעמו באופן ישיר ובלתי אמצעי?
נראה לי שהסיבה היא שהמפגש בין האלוהי לגשמי הוא מורכב יותר.
ואולי יש פה גם מסר נוסף שניתן ללמוד: כן, גם אלוהים מנהיג את העולם בדרך של שותפות, כפי שגם נאמר בספר בראשית "נעשה אדם". אומר רש"י שהקב"ה התייעץ עם המלאכים.
ואם אלוהים משתף אחרים בהנהגתו, ואף משה מנהיג את עמו בדרך משתפת – נראה לי שיש כאן מסר חשוב לגבי המנהיגות הראויה.
האצלת סמכויות, גמישות ושיתופיות הם מאפיינים של מנהיגות בעולם המודרני, הידועים גם כמאפיינים של סגנון מנהיגות נשית. ראינו בעת האחרונה כיצד המנהיגות הנשית הוכיחה את עצמה כיעילה בעת התפרצות מגפת הקורונה, כאשר מדינות שבראשן עומדת אישה (כגון ניו זילנד, פינלנד, גרמניה וטיוואן) בלטו בהתמודדותן הטובה יחסית עם משבר הקורונה עם התפרצותה.
מנהיגות מסוג זה נכונה בעיני הן בהנהגה האלוהית, הן הציבורית, והן ברמה האישית.
פרשת תרומה שנקרא השבת פותחת את תחילתו של הפרוייקט הלאומי של עם ישראל
אחרי שיצאו ממצרים וקיבלו את התורה.
אחרי תקופה של יציאה מהמיצר, וקבלת המהות הרוחנית שלהם
סוף סוף הגיעה העת להתעסק ביצירה הייחודית שלהם –
בניית משכן. מקום פיזי להתוועדות עם השכינה.
בכך יעסקו גם עוד שלוש פרשות עד לסיום ספר שמות.
הפסוק הפותח את הפרשה מכריז:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי."
השאלה המתבקשת כאן (ושאותה כל תלמיד במערכת החינוך הדתי לומד כבר בגן):
וכי תרומה "לוקחים", או נותנים?
יש צרימה מובהקת בשילוב המילים "לקחת תרומה", שהרי כל מהותה של התרומה- כפי שהפסוק עצמו ממשיך ואומר – "ידבנו לבו", נדיבות הלב.
פרשנויות ופירושים רבים ניתנו על צמידות המילים הזו, המופיעה פעמיים בפסוק זה.
ההסבר הפשוט בעיני הוא שהכוונה במילה "לקחת" היא במובן הטכני – לאסוף.
כלומר מדובר בציווי להכריז על מנגנון איסוף תרומות – שבו כל אחת ואחד תורם לפי רצונו ויכולתו.
ועדיין, בעיני צמד המילים הזה "לקחת תרומה", זועק לי את פרדוקס מערכות היחסים בעולמנו.
ד"ר מרשל רוזנברג, פסיכולוג יהודי אמריקאי, יסד שיטה בשם "תקשורת מקרבת"
שמטרתה לייסד מערכת של נתינה וקבלה המושתתת על רצון ובחירה חופשית הנובעת כל כולה מהלב. זאת, בשונה ממה שאנו מכירים מהחיים ה"רגילים", של נתינה וקבלה מתוך מניעים אחרים כגון
פחד מעונש, ציפייה לתגמול, מוסכמות חברתיות, "צריך", "מקובל", "מה יגידו", "תן וקח", וכדו'.
איך זה עובד בפועל? זאת תורת חיים שלמה, שאני במסע ללמוד אותה ולהעביר אותה הלאה...
השבוע נתתי טעימה ממנה בסדנאת זום שקיימתי ביום המשפחה.
בשלב הראשון – שמים לב לפעולות, למעשים ולמחשבות שלנו ושל אחרים, ובודקים בסקרנות
מה עומד מאחוריהם. מדוע אני פועלת כך? מה שם חשוב לי? מדוע הוא אמר כך? מה בעצם חשוב לו?
כאשר אנו מצליחים להתבונן מעבר לכסות החיצונית שניבטת בפנינו,
נפתח הפתח לחיבור עם עצמנו ועם זולתנו
באופן שמאפשר לנו נתינה וקבלה מהלב.
אני מזמינה אתכם לצפות בסדנא המוקלטת שמפורסמת בדף שלי, ולהצטרף אלי למסע החיים הנפלא הזה שמחבר אותנו אל הלב שלנו.
"... כל איש אשר ידבנו ליבו".
במבט ראשון...
היא מלאה בפרטים, בחומרים ובפעולות הקשורות בבניית המשכן.
ועוד בשידור חוזר, אחרי שכבר שמענו כל זאת בפרשת "תרומה" לפני שבועיים.
אז מה החידוש?
הלב.
הקורא/ת את הפסוקים (בלי לדלג) יבחין שהדגש במשכן הוא הלב שמונח בתוכו.
הלב של כל אחד ואחת מעם ישראל שהביא/ה, תרם/ה ועשה/תה מעצמו/ה
(ולשם שינוי גם הנשים מוזכרות בתרומתן בצורה מפורשת. ונראה שהן היו טוות לב...)
כל כולם וכולן, למען הפרוייקט הלאומי הרוחני הזה.
שימו לב (שוב לב) לביטויים השונים המופיעים, בעיקר בתחילת הפרשה, המכילים את המילה לב:
נדיב לב, נשיאת לב, חכמת לב, נתינת לב.
ושימו לב לשיתופיות של העם לא רק בתרומת חומרי גלם
אלא בעבודה עצמה:
"וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאׇהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה חׇכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אׇהֳלִיאָב וְאֶל כׇּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה חכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקׇרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.
=> כלומר, היו נציגים שהופקדו על הביצוע (בצלאל ואהליהב), וזאת ב י ח ד עם "כל איש חכם לב".
לא פלא אפוא שהמשכן זכה לברכת ה' ולקרבתו הכה מיוחדת, המתוארת בפסוקים החותמים את הפרשה:
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן... כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכׇל מַסְעֵיהֶם".
וזוהי הפרשיה שנקרא:
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כ"ה/י"ז-י"ט).
בעיני הדברים פשוטים, ברורים, ורלוונטיים היום יותר מתמיד:
עלינו לזכור היטב מה עשה לנו עמלק, אשר ניצל את חולשתנו כאשר יצאנו ממצרים, והיינו במצב פגיע.
ומה עלינו לעשות עם הזיכרון הזה?
כאשר נצא בעצמנו ממצב הישרדותי (אחרי שננוח ממלחמות אויבינו נגדנו) – עלינו למחות את זכר עמלק.
ומהו "זכר עמלק"?
כל התנהגות הדומה לאופן הפעולה של עמלק כלפינו, הווה אומר אלימות וניצול חולשתו של האחר.
כזה פשוט, וכזה רלוונטי למה שקורה בעולם לנגד עינינו בימים אלה ממש.
מצווה עלינו למחות.
פרשת השבוע "ואתחנן", מהווה חלק חשוב בנאומו של משה לעם ישראל לפני כניסתם לארץ ופרידתו מהם,
וחוזרת בוריאציות שונות על המסר של משה לעם לשמור את מצוות ה'.
המוטיב החוזר על עצמו בהקשר זה הוא מוטיב החיים. בפשטות המסר הוא - קיימו את המצוות כדי שתחיו.
- "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ"
- "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".
- וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים."
במה המצוות מעניקות חיים? וכי ללא קיום מצוות אין חיים?
בפשט, נראה לי שהכוונה היא לחיים כעם, שהרי ללא קיום המצוות אין קיום לעם ישראל, כפי שמתארים הפסוקים, וכפי שאכן ארע בהיסטוריה של עמנו:
"כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ
וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ...
אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ
לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן וְהֵפִיץ יְהֹוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם... "
כלומר, לעם ישראל אין קיום כעם ללא קיום המצוות.
כמי ששומרת מצוות ומחוברת לעולם התורה, אני רואה וחווה עומק נוסף של הדברים.
חיי תורה ומצוות מעניקים משמעות רוחנית עמוקה לחיים, הרבה מעבר לקיום הפיזי. זהו רובד נוסף ו"אלוקי", כדברי הרב קוק: "חיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל".
יחד עם זאת, יותר ויותר אני מגלה ומכירה מקרוב אנשים וקבוצות שונות
החיים רוחניות בדרכים שונות, גם ללא תורה ומצוות,
והחווים משמעות ועומק בחיים.
מאז שנחשפתי לגישת תקשורת מקרבת גיליתי דרך חיבור נוספת לחיים שלא היתה מוכרת לי קודם כלל, שמהווה עבורי השלמה לחיי תורה ומצוות.
גישה זו מציעה בירור פנימי של מה שחי בתוכנו,
חיבור לאנרגיית החיים שבנו
ודרך להביע אותה מתוך קשב פנימי מחד, וקשב חיצוני כלפי מי שמולנו ומה שחי בתוכו מאידך.
אני מוצאת שמדובר בלא פחות מאשר "תורת חיים", שכן היא מייצרת חיבור לחיים,
ובכך יש לה מכנה משותף גדול עם תורת משה, הלא היא תורת חיים.
לחיים!
השבת נקרא את פרשת "מסעי" החותמת את ספר "במדבר", על כל נדודי וסיפורי עם ישראל במדבר.
הפרשה פותחת בפסוקים אלה: אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם".
שימו לב להקבלה המנוגדת – מוצאיהם למסעיהם, ומסעיהם למוצאיהם.
מה משמעות הכפילות הזו, ומה היא באה ללמד אותנו?
לשם ההסבר אשתמש בדוגמא היפוטתית (שום קשר למציאות).
משפחת כהן מתכננת טיול לחו"ל בקיץ.
אם המשפחה מאוד לחוצה מהטיול.
הרי גם בבית בשגרה אין שקט והרמוניה, והילדים כל הזמן רבים זה עם זו,
מתלוננים על כל מה שלא מוצא חן בעיניהם, מקטרים ודורשים.
אם כך זה בבית - מה יקרה בטיול?
ולמה בעצם צריך לשלם כ"כ הרבה כסף בשביל לסבול יחד בחו"ל, אם אפשר לסבול בחינם גם בבית?
על כך נאמר: "מסעיהם למוצאיהם".
אמא יקרה. התחושה שאיתה תצאי למסע , נקודת המוצא שלך – היא תקבע מה יקרה במסע.
אם תדמייני מריבות, מתח וסבל – זה מה שיהיה במסע.
לעומת זאת, אם תדמייני חוויה, הרפתקה, גיבוש משפחתי – זה מה שיהיה במסע.
תשומת לב לנקודת המבט שלנו, לפרשנות שאנו מעניקים למציאות, בין אם בהווה או בעתיד
היא מפתח לשינוי המציאות. ממש כך!
מה שנקרא בלעז "נבואה שמגשימה את עצמה".
או "מחשבה יוצרת מציאות
או "מסעיהם למוצאיהם"
אז מהי נקודת המוצא שלכם למסע חייכם?
ערב הכניסה לארץ, בני ראובן וגד ניגשים למשה, ומבקשים ממנו שלא לעבור את הירדן, ובמקום זאת להתיישב בשטחים שנכבשו בדרך, בשל מקנה רב שהיה להם.
משה מזדעק לשמע בקשה זו, שמזכירה לו את חטא המרגלים, שמאסו בארץ,
ונותן להם נאום תוכחה חריף בן עשרה פסוקים, הכולל דברי ביקורת נוקבים:
"הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה?!"
הוא אף מאשים אותם בהסטה, ולא בוחל בשימוש בביטויים קשים:
"... וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל... וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה".
למרבה ההפתעה, בני ראובן וגד לא נבהלים מתגובתו המתלהמת של משה, ומתייחסים לגופם של דברים.
הם עונים לו אחד לאחד על חששותיו, ומבטיחים לו כי אין כוונתם להשתמט ממלאכת כיבוש הארץ, וכי "לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ".
באופן מפתיע משה מתרצה, ונענה לבקשתם, בכפוף לעמידתם בהבטחה כי ישתתפו במלחמות לכיבוש הארץ כחיל חלוץ, ורק בסיום כיבושה, יוכלו לקבל את השטחים המבוקשים.
לכאורה דיאלוג פשוט.
אלא שלא כן. אל יקל הדבר בעינינו!
כמה מאיתנו "עומדים על רגלינו האחוריות" כשאנו מזהים סכנה ואיום, ננעלים ומתבצרים בעמדותינו,
ולאחר מיכן פתוחים לשמוע את מי שמולנו,
ולאחר מיכן זונחים את משנתנו, כאילו אומרים "אה, טוב. בסדר"?
נראה לי שנדרש שפגט רציני בשרירי התודעה שלנו כדי לאפשר את ההיפוך הזה,
בצורה כ"כ מהירה ומיידית.
עבורי זה סיפור השראה, אות ומופת להקשבה, פתיחות וגמישות, גם בנושאים שהם בגדר טאבו.
ומה שלום הגמישות שלכם?
ספר זה כל כולו הוא נאומו של משה לקראת הכניסה לארץ.
הספר פותח בפרשת "דברים" בפסוק " אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה...".
ומסיים בתיאורו של משה כדמות מופתית " וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים".
ניתן לומר שדמותו המופתית של משה בעיני אותו דור שנולד אחרי חטא המרגלים
הושפעה במיוחד מנאומו של משה ומתוכנו.
אותו משה שכינה את עצמו "לא איש דברים אנוכי"
נפרד מעם ישראל ומעביר לו את המורשת החשובה שמטרתה לבנות חברת מופת בארץ המובטחת.
כל אלה באמצעות...
דברים.
ראו כמה גדול כוחו של הדיבור!
הדיבור מכונן עם
הדיבור מייצר מציאות (בעשרה מאמרות נברא העולם)
הדיבור מקרב והדיבור מרחיק.
גם הדיבור זה לזו, וגם ובעיקר הדיבור הפנימי שלנו לעצמינו.
אני כל כך אוהבת את שירו של ארקדי דוכין "שיר השיימינג"
שכ"כ רלוונטי במיוחד בדור שלנו:
"כי כל מה שיש לך זה את הדיבור שלך
ואיך שאתה מדבר זה מה שאתה".
אז מה הדיבור שלך?
מה באמת קרה שם בתוך ים סוף?
שנים רבות חברתי בטעות (כפי שאולי גם אתם סוברים גם היום),
שהים נבקע לבני ישראל, שחצו אותו עד ליבשה,
ואילו כשהמצרים נכנסו לים
הים נסגר עליהם, והם טבעו.
אלא שקריאת הפסוקים מספרת לנו סיפור אחר לגמרי:
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם, וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם--כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו: אֶל-תּוֹךְ, הַיָּם. וַיְהִי, בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם, בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן; וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר, אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ, בִּכְבֵדֻת; וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל--כִּי יְהוָה, נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם, נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם: לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד."
ובקצרה:
בני ישראל הלכו בתוך הים שנבקע ליבשה,
כשהמצרים נכנסים אחריהם לים.
ואז קרה משהו נסי שגרם למצרים למהומה ("ויהום"),
שגרמה להם לחשוב שבני ישראל רודפים אחריהם.
הם מייד עשו "אחורה פנה" כדי לברוח מהם, ואז הים נסגר עליהם והם טבעו.
אם כך, נכון הוא שהמצרים טבעו בים שנסגר עליהם,
ואולם הנס הגדול הנוסף היה שזה קרה בזמן מנוסתם מפני בני ישראל,
ולא ברדיפתם אחריהם!
נראה לי שיש כאן לימוד מאוד חשוב עבורנו בחיי היום-יום.
כמה פעמים אנחנו פועלים באופן מסוים
רק כי נדמה לנו שמישהו רוצה ברעתנו
בלי שבכלל ביררנו עימו, ובלי שפתחנו את עצמנו לאפשרות אחרת לראות את הדברים.
ואז – הפרשנות הזאת מובילה אותנו ל"טביעה"
כאשר במציאות יתכן ואותו אחד שממנו אנו חוששים – בכלל מרגיש חלש מאיתנו!
תקשורת מקרבת לימדה אותי באופן אישי
את אחד היסודות ששינו את חיי באופן מהותי:
להפריד בין עובדות לפרשנות,
ותמיד תמיד לקחת בחשבון שהאופן שבו אני מסתכלת על המציאות
הוא רק בגדר... אפשרות
ויתכנו גם אפשרויות אחרות לפרשנות.
הפתח הקטנטן הזה שאנו פותחים לראות את דרכים חדשות
הוא חלון ענק לאינסוף אפשרויות
לצמיחה, קרבה וחיבור בין עולמות.
מה שמאפיין את רוב רובם של החוקים המפורטים בפרשה
הוא העיקרון המוסרי, וההתייחסות האנושית שהתורה מצווה אותנו לנהוג זו כלפי זה, ואפילו כלפי בעלי חיים (במצווה פריקת המשא מעל חמור הרובץ תחת משאו, גם אם מדובר בחמור שונאך).
כך – דיני העבדות שמתווים יחס מכבד ואנושי לעבד ולמשפחתו, איסור הונאת (=גרימת צער) הגר, משפט צדק, יום מנוחה לעבדים ולבעלי החיים, והשיא בעיני – מצוות החזרת הבגד שנלקח ע"י המלווה כערבון לעני בלילה
"כִּי הִיא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי".
אני לא מתעלמת מחוקים שפחות נוחים לי, ובראשם עקרון "עין תחת עין", שמשמעו – גמול מקביל וזהה למי שגרם נזק לאחר באותו האופן. גם חכמנו הרגישו חוסר נוחות עם הפסוקים הללו, והם פרשו את הכלל הזה באופן שונה, כך שבמקום שהפוגע "ישלם" לנפגע או לחברה בפגיעה פיזית מקבילה אצלו, הוא ישלם לו את דמי שוויו המוערכים.
אם כך, מדוע התורה השתמשה בלשון זו של " עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל, כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה"?
למה היא באמת התכוונה?
מקריאת הפרשה כולה, המלאה במצוות כ"כ אנושיות והומניות, אני למדה שהתורה ביקשה לייסד בקרבנו תודעה של אחריות למעשינו לפגיעותינו. באומרה "ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" – בוודאי שאין כוונתה שבאותו מקרה שבו שאנשים שהיו בתגרה ובטעות פגעו באישה הרה, והרגו את הולד, יש להשית גזר דין מוות על הפוגע. הביטוי "X תחת X", פירושו: דע לך שכאשר אתה פוגע באחר אתה פוגע ב... עצמך! ממש כך: אם פגעת בידו – גם ידך נפגעה; אם פגעת ברגלו – גם רגלך נפגעה. הפגיעה היא לפיכך הרבה יותר משמעותית ממה שנדמה לנו, ואת זה התורה מלמדת אותנו: שמרו על זולתכם ועל עצמכם.
סיפור שמלווה את העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה, והוא בבחינת "החטא הקדמון" ("... וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם").
כשאני קוראת את הפסוקים ומנסה להבין את יסוד החטא
אני מבינה את אותה התרחשות כמבטאת את מוגבלות האדם בתפיסת האלוהים.
עם ישראל התקשה לקבל את העובדה שאלוהים אינו מוחשי, הוא אינו נראה אינו נתפס, והוא למעשה ישות אינסופית מטאפיזית (לא שאנחנו מצליחים לקלוט אותה...).
תוסיפו לזה שבעת העתיקה היה מקובל להאמין בפסלים ובאובייקטים נוספים כאלים,
ועם ישראל שחי מאות שנים במצרים, ספג את האמונה הזו. ואילו האלוהים ה"יהודי" היה חדש להם.
זו גם הסיבה בעיני, שהיה עליו לעשות אותות ומופתים גדולים בדמות עשרת המכות במצרים, נס קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. כל אלה, כדי לשכנע את עם ישראל בקיומו למול האלים האחרים אותם הכיר (ואכן זה עבד. שימו לב למשפט בשירת הים: "מי כמוך באלים ה'").
ועדיין, היה קשה לעקור מליבם את האמונה הכה מושרשת של אל בדמות מוחשית, שהיתה נטועה עמוק עמוק בתוכם, ורק חיכתה לצאת החוצה כשיבשילו התנאים.
כל העת שמשה היה איתם הוא שמר עליהם, ותיווך להם את האלוהים ה"אחר" הבלתי נתפס.
ואולם, כאשר הוא נעדר לתקופה ארוכה ולא חזר,
נכנס העם למצב של חוסר אונים, חוסר ידיעה, והיה זקוק לדמות מוחשית שתייצר עבורם הגנה וביטחון. מעין "מורה מחליפה".
זו הסיבה שהעם יצר תחליף לאלוהים בדמות עגל.
בעוד העם התקשה לקבל את המציאות האינסופית של האלוהות, משה היה מסוגל לכך. הכתוב אומר עליו "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". ועדיין נותר חיץ בינו לבין האלוהים, ולראות את פני האלוהות הוא לא זכה. על כך אמר לו אלוהים: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
הרב יעקב נגן בספרו "להתעורר ליום חדש" מדבר על המסתורין שאופף את השאלות על אלוהים כמעניק ערך ומשמעות לחיים. אותו מסתורין קיים לדבריו גם בהקשר האנושי. בני אדם אינם חולקים את עולמם הפנימי זה עם זה. לפיכך במפגש עם הזולת תמיד יהיה מימד בלתי נתפס.
ההקבלה (וההגבלה) של תפיסת האדם את הזולת ואת האלוהים מאוד מדברת אלי. האדם מוגבל בתפיסה של ישויות שמחוצה לו, בין אם הן אנושיות ובין אם הן אלוהיות.
מה שמאפשר לי באופן אישי לצאת מדלת אמותיי הוא תורת התקשורת המקרבת אותה גיליתי לפני כעשור, ומאז אני דבקה בה.
הגישה הזו מעניקה דרך לחיבור פנימי של האדם עם עצמו, ומתוך זה עם בני ובנות אדם אחרים. יתכן שחיבור זה אינו מושלם ואינו אפשרי במאה אחוז,
ועדיין זאת דרך מאוד מעשית ומרגשת למפגש של אדם עם אדם, ומתוך זה גם עם אדם ואלוהים.
אני מרגישה שרק לא מזמן התחילה השנה, והופ אנחנו כבר כמעט באמצעה...
פרשות השבוע האחרונות הסיטו את סיפור הגאולה הצבעוני של עם ישראל (שיעבוד מצרים, עשרת המכות, מעמד הר סיני) לעיסוק מפורט בעבודת הקמת המשכן.
אני בטוחה שאם זה היה מוצג באופן חזותי – זה היה צבעוני לא פחות – עם צבעי זהב, תכלת וארגמן.
נכון לעכשיו, עלינו להסתפק בטקסט בסגנון "רשימת מכולת" של חומרים ופעולות.
ואולם, אחרי רשימת ה"ויעש" הארוכה שבפרשה, מי שמחזיק/ה מעמד זוכה לקרוא 2 פסוקים מאוד מרגשים בעיני:
"ַותֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ"; "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה."
הפסוקים הללו מזכירים את סיפור הבריאה שבספר בראשית, שהם גם הטקסט הנאמר בקידוש ליל שבת:
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת."
קיימת זיקה ברורה בין מלאכת בריאת העולם ומלאכת בניית המשכן. גם מבחינה טקסטואלית, וגם מבחינה רעיונית – שתיהן מלאכות יצירה. האחת של הקב"ה, והאחת של בני אדם. לא לחינם נלמדות המלאכות האסורות בשבת מפרשת המשכן.
מה שאני בוחרת להתמקד בו הם אותן "פעולות" שנעשו אחרי המלאכה:
השלמת המלאכה, שהיה מסוימת אחריה וברכה.
התורה מלמדת אותנו כאן שלא פחות חשוב מהמלאכה (שצריכה להיעשות לפי תכנית סדורה) – יש לברך אותה ולחגוג אותה. השבת שבה שבת הקב"ה ממלאכתו, ושבה אף אנו שובתים ממלאכה מידי שבוע – היא הדרך לחגוג את העשיה שלנו של כל השבוע.
הרב יונתן זקס בספרו "שיג ושיח" מרחיב על משמעות אותה חגיגה שאחרי מלאכת בניית המשכן, ואומר שמדובר בחוויה שבכוחה לשנות חיים. הוא משתף בסיפור מרגש שבו הצליח להחדיר תחושת משמעות ותקווה במנהלת של בית ספר כושל, כאשר הזמין אותה "לחגוג", גם אם הדבר כרוך באילוץ, וכשאין ממש מה לחגוג: לחגוג יום הולדת, לחגוג התקדמות של תלמיד, לחגוג יום של חול... בזכות אותה שיחה, בית הספר הלך ושגשג, כאשר המנהלת עצמה קיבלה תואר מיוחד של כבוד ממלכת אנגליה לרגל תרומתה לחינוך. במכתבה לרב זקס כתבה המנהלת "כיצד שינתה מילה אחת את בית הספר ואת חיי".
המושג "חגיגה" הוא אחד הסמלים המרכזיים בתקשורת מקרבת. הגישה הזו אומרת שאחת הדרכים להתחבר אל החיים היא לחגוג בכל פעם שצרכים שלנו מתמלאים. ממש כך. לשים לב שצורך שלנו נענה, ולציין זאת. אם במילה, אם בתנועת ידיים (יש כזו תנועה מיוחדת לסמל "חגיגה"), ובין אם בכל דרך אחרת. ותאמינו לי שזה ממש משדרג את החיים. אגב, כשצרכים שלנו לא נענים, אנחנו חוגגים בדרך אחרת, אבל זה כבר לפרשה אחרת.
לאחר חמש פרשות שעוסקות במלאכת בניית המשכן, ושתי פרשות העוסקות במלאכת הקרבת הקורבנות, הגיעה היום הגדול – היום השמיני לאחר שבעה ימי התקדשות של אהרון ובניו.
ביום הזה עבודת המשכן החלה.
והנה, דוקא ביום החגיגי הזה ארע אסון, ושניים מתוך ארבעת בניו של אהרן הכהן מתו.
הכתוב מציין שהם הקריבו "אש זרה אשר לא צוה אותם".
תמיד מדגישים בסיפור הזה את תגובתו המאופקת של אהרן נוכח האסון שפקד אותו: "וידם אהרן". האיפוק הזה מאפיין אדם שנושא תפקיד רשמי, והוא אינו בגדר אדם פרטי שיכול לתת דרור לרגשותיו.
אהרן גם לא הורשה לנהוג במנהגי אבלות בשל תפקידו, ואף לא לצאת מן המשכן.
בנוסף, מהר מאוד החזיר משה את אהרן ואת שני בניו הנותרים להמשך טקס הקדשת המשכן וכניסת הכהנים לתפקידיהם.
ואולם, כאן ניתן לשים לב ולראות סימנים של "אהרן הפרטי" בהתנהגותו, שאני אישית הבחנתי בהם בפעם הראשונה:
בעוד משה ציווה על אהרן ועל בניו הנותרים לאכול את המנחה ואת הקורבן שהביאו בני ישראל, הוא גילה להפתעתו שלא כך נעשה. במקום שאהרן ובניו יאכלו את שעיר החטאת (כחלק מעבודתם) – הוא נשרף.
בתגובה לכך נזף בהם משה.
עתה, אהרן כבר לא שתק, והשיב למשה:
"הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם וְאֶת־עוֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם - הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?!
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו."
כן, גם אהרן הכהן הגדול הוא בן אדם, אחרי הכל.
1. תקנון השימוש באתר הנ"ל נכתב בלשון זכר אך האמור בו מתייחס לנשים וגברים כאחד.
2. תקנון זה, כולל בין היתר תנאי שימוש, הוראות בדבר שמירה על פרטיות, הוראות בנושא שמירה על זכויות יוצרים. אנא קרא/י בעיון את כל תנאי השימוש.
3. המשתמש/ת מסכים, בעצם פעולת הגלישה באתר, לכל הוראות התקנון. המשתמש/ת מצהיר כי הוא מעל גיל 18, ואם הוא/היא מתחת לגיל 18 אזי מצהיר כי הגלישה באתר נעשית בהסכמת האחראי עליו/ה כנדרש בדין.
4. אתר "גישרי לב" (להלן "האתר") הוא אתר המשתמש כאתר ("גישור וייעוץ") ייצוגי עבור "גישרי לב" והנך מוזמן לקחת בו חלק בכפוף להסכמתך לתנאי השימוש אשר יפורטו להלן
5. בנוסף השימוש באתר זה על כל תכניו והשירותים המוצעים בו, הורדות של קבצים, מדיה כגון תמונות וסרטונים והתכנים השונים המוצעים לקהל המבקרים עשויים להשתנות מעת לעת או בהתאם לסוג התוכן.
6. הנהלת האתר שומרת לעצמה הזכות לעדכן את תנאי השימוש המוצגים להלן מעת לעת וללא התראה או אזכור מיוחד בערוצי האתר השונים.
7. קניין רוחני הקניין הרוחני באתר – לרבות אך לא רק – סימני מסחר, זכויות יוצרים, מדגמים ו/או עיצובים, לוגואים, מאגרי מידע, טקסטים, תמונות, דימויים, סודות מסחריים ו/או כל נכס/קניין רוחני אחר, שייכים לבעל האתר, או לצד ג' אשר הרשה את שימושם או הצגתם באתר וזאת אלא אם צוין אחרת. אם הנך מזהה הפרה , אנא פנה בכתובת gishrei.lev@gmail.com בעל האתר יברר ויסדיר את העניין תוך זמן סביר מקבלת הפניה.
אין למשתמש באתר אישור או רשות לעשות שימוש בקניין הרוחני באתר , אלא אם כן קיבל לכך אישור בכתב מבעל האתר.
אין לעשות שימוש בשם האתר או בתוכנו בכל דרך אשר יכולה להטעות, לפגוע במוניטין, ליצור גניבת עין או בכל דרך אחרת אשר יכולה לגרום לנזק ממוני או אחר לבעלי האתר ו/או לצד ג'.
ייתכן ובאתר יהיו קישורים (links) אשר מפנים לאתרים חיצוניים (להלן 'אתרים חיצוניים') שאינם בבעלות בעל האתר ואינם בשליטתו. הקניין הרוחני באתרים חיצוניים הינו בבעלות צד ג' ואין לבעל האתר כל זכות בהם. אין בעצם הטמעת הקישורים באתר כדי להרשות או לאשר כל פעולה שהיא ביחס לנכסי קניין רוחני באתרים החיצוניים. אם מצאת את האתרים אליהם מפנים הקישורים כפוגעניים או ככאלה אשר מפרים את הדין אנא ידע את בעלי האתר בהקדם בכתובת gishrei.lev@gmail.com והוא יפעל לבירור התלונה וטיפול בה.
בנוסף, באתר עשויות להופיע פרסומות שמקורן בחברות ו/או עסקים שאינם בבעלות ו/או באחריות בעל האתר. אין לבעל האתר כל אחריות בנוגע לתוכן פרסומות אלו. אם נתקלתם בפרסומת פוגענית ו/או פרסומת אשר מפרה את החוק אנא פנו אל בעלי האתר בכתובת gishrei.lev@gmail.com בבקשה להסרת הפרסומת.
אם הנך מעוניין לבצע שימוש ביצירה אשר מופיעה באתר – יש לקבל לכך אישור בכתב מבעל האתר.
8. האתר כמו גם כל המידע שבו לרבות עיצוב האתר, קוד האתר, קבצי מדיה לרבות גרפיקות, סרטונים, תמונות, טקסטים, קבצים המוצעים להורדה וכל חומר אחר אשר מוצג באתר שייכים במלואם לאתר הנ"ל ומהווים קניין רוחני בלעדי של אתר "גישרי לב" ואין לעשות בהם שימוש ללא אישור כתוב מראש מאתר "גישרי לב".
9. בנוסף אין להפיץ, להעתיק, לשכפל, לפרסם, לחקות או לעבד פיסות קוד, גרפיקות, סרטונים, סימנים מסחריים או כל מדיה ותוכן אחר מבלי שיש ברשותכם אישור כתוב מראש.
10. האתר מכיל מידע ותוכן של בעלת האתר אשר נועד לתת רקע לפעילויותיה של בעלת האתר והסבר על השירותים שהינה מציעה.
11. אנו שואפים לספק לכם את המידע המוצג באתר ללא הפרעות אך יתכנו בשל שיקולים טכניים, תקלות צד ג או אחרים, הפרעות בזמינות האתר. ולכן איננו יכולים להתחייב כי האתר יהיה זמין לכם בכל עת ולא יינתן כל פיצוי כספי או אחר בשל הפסקת השירות / הורדת האתר.
12. קישורים לאתר חיצוניים אינם מהווים ערובה כי מדובר באתרים בטוחים, איכותיים או אמינים וביקור בהם נעשה על דעתכם האישית בלבד ונמצאים בתחום האחריות הבלעדי של המשתמש באתר.
13. התכנים המוצעים באתר הינם בבעלותם הבלעדית של "גישרי לב" ואין לעשות בהם שימוש אשר נועד את האמור בתקנון זה (ראה סעיף 3) למעט במקרים בהם צוין אחרת או במקרים בהם צוין כי זכויות היוצרים שייכים לגוף חיצוני. במקרים אלו יש לבדוק מהם תנאי השימוש בקישור המצורף ולפעול על פי המצוין באתר החיצוני לו שייכים התכנים.
14. הנהלת האתר שומרת לעצמה את הזכות לחסום כל משתמש ובין אם על ידי חסימת כתובת הIP של המחשב שלו, כתובת הMACID של המחשב שלו או אפילו בהתאם למדינת המוצא ללא צורך לספק תירוץ אשר מקובל על הגולש.
15. צוות האתר / הנהלת האתר יעשה כל שביכולתו להגן על פרטי המשתמשים הרשומים באתר / מנויים הרשומים באתר. במקרים בהם יעלה בידיו של צד שלישי להשיג גישה למידע מוסכם בזאת כי לגולשים, משתמשים וחברים באתר לה תהה כל תביעה, טענה או דרישה כלפי צוות האתר "גישרי לב".
16. באתר זה עשוי לעשות שימוש בקבצי קוקיז (במיוחד עבור משתמשים רשומים ומנויים) ובממשקי סטטיסטיקה פנימיים בכדי לשמור תיעוד סטטיסטי אנונימי של גולשים וניתוח תנועת הגולש/ים, הרגלי גלישה באתר וניתוח קליקים וזמן שהייה.
17. בכל העת ולבד מאשר גולשים המחוברים לאתר המידע הנשמר הוא אנונימי לחלוטין ואין בו את שם הגולש או כל פרט מזהה אחר.
18. בעת שאתם עושים שימוש באתר ובמקרה בו התגלעה כל מחולקת אתם מסכימים להלן כי האמור לעיל נמצא תחת סמכות השיפוט הבלעדי של החוק הישראלי תוך שימוש במערכת בתי המשפט הישראליים בלבד במחוז תל אביב.